החלטה בתיק בש"פ 998/05

א.        זו בקשה לרשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת נגה אהד) מיום 27.12.04, בערר בהתאם לסעיף 38א לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), תשכ"ט-1969; על פי ס"ק (ב) לסעיף האמור, ניתן לערור על החלטה זו לבית משפט זה, ברשות.

ב.        בראשית הדברים, ב-6.1.04 נעצר המבקש בחשד לזיוף כסף, בעקבות דף צילומי שטר כסף שנמצא במדפסת שברשותו, ובחיפוש בביתו נמצאו - כנטען לימים בכתב האישום - גליונות דקים הדומים לאלה המשמשים להדפסת שטרי כסף, ושעליהם הודפסו שטרי כסף וקבצי מחשב ובהם סימני מים המופיעים בשטרי כסף. המבקש הגיש בקשה ב-12.8.04, כתום כשבעה חודשים, לפי סעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח משולב), תשכ"ט-1969, להחזרת התפוסים, בנימוק שחלפו למעלה מ-6 חודשים הנקובים בסעיף 35, לא הוגש כתב אישום, וניתן להשיג את המטרה של החזקת התפוסים באמצעים פחותים. המשטרה הגיבה, התנגדה וביקשה לחלט את הציוד לפי סעיף 469 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

ג.        בית משפט השלום (השופט לנדמן) בהחלטה מיום 11.11.04, בה ניתח את המסגרת המשפטית כולה, מבחינת חוק העונשין ופקודת מעצר וחיפוש, הורה על החזרת התפוסים בכפוף לערבויות ולהוראות נוספות.

           המשיבה עררה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. ביני לביני נזדרזה התביעה והגישה - ביום 7.12.04 - כתב אישום נגד המבקש בעבירות של ניסיון לזיוף שטרי כסף והחזקת חומר לזיוף שטרי כסף. בית המשפט המחוזי (מפי השופטת אהד) החליט ביום 27.12.04 כי "על אף שהמשטרה לא פעלה במסגרת הזמן הקבוע בפקודת סדר הדין הפלילי, משהוגש לבסוף כתב האישום, תוקן הפגם שבאי הגשתו במסגרת ששת החודשים המנויים בחוק". בית המשפט גזר קל וחומר מן העמדה השיפוטית באשר לפגמים דיוניים בהקשר מעצרים.

ד.        בבקשת רשות הערעור נטען כנגד מחדלי המשטרה והתביעה, בכך שלא הוגשה בקשה בתוך ששת החודשים הקבועים בחוק; כן נטען, כי בשעה שניתן למצוא חלופות להחזקת תפוסים, יש לעשות כן.

ה.        המדינה משיבה, כי הערכאה המתאימה לניהול ההליך היא עתה בית משפט השלום בראשון לציון, בו מתנהל משפטו של המבקש, וזאת מכוח פרשנות שהיא מבקשת ליתן לסעיף 35. ועוד, לשיטתה, גם שגגות של רשויות אכיפה אינן מכריעות כשלעצמן את הכף לטובת עניינו של האדם נשוא ההליך הפלילי, ויש לבחון את כלל נסיבות העניין, וכאן המדובר בתפוסים שנעברה בהם עבירה.

ו.        (1)    אומר כבר עתה, כי הגם שאין בידי להיעתר לבקשה, כפי שיוסבר להלן, נראה לי כי התדיינות זו, שהעסיקה כבר ארבעה שופטים בשלוש ערכאות ועתידה להעסיק עוד, היתה מתייתרת אילו קיימה המשטרה - שכמסתבר, רצתה, בשלב מסויים למצער, בהמשך החזקתם של התפוסים - את צו המחוקק בסעיף 35 סיפא לפקודה, קרי היתה פונה לבית משפט השלום להארכתה של תקופת ששת החודשים. משלא עשתה כן, אין לבוא בטרוניה עם המבקש שניסה לקבלם חזרה. כבר העיר בית משפט זה, כי "הימנעות המשטרה מלנקוט צעדים על פי חוק מהווה אי תקינות מובהקת שתוצאותיה בצדה" (בש"פ 6686/99 עובדיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 464, 478 (השופטת שטרסברג-כהן)); ראו שם גם סקירת המשפט המשווה (עמ' 473-471). הדעת נותנת, כי צריך שיהא נוהל לעניין זה - ואם הוא קיים, יש צורך שיכובד ויישמר. הוראת החוק יכולה להיות מילה מתה - חלילה - בעבור רשויות החוק. המשמעות היא, כי בשעה שנתפס חפץ, יסומן - למשל - במחשבו של האחראי לנושא כי במועד פלוני יפקעו ששת החודשים שקצב המחוקק בסעיף 35 רישא. בענייננו, משלא היתה תזכורת וחלפו להם ששת החודשים, נפתח הפתח להתדיינות. במקרה דנא אין צורך להידרש לשאלה שעלתה בב"ש (ת"א) 92161/02 סלע נ' משטרת יפו (טרם פורסם) (השופט מודריק) באשר לדיון במעמד שני הצדדים.

(2)      אכן, המסגרת הנורמטיבית מבוררת למדי. המחוקק סבר, כי יש צורך, במסגרת הראיות הדרושות בהליכים, בתפיסת חפצים שנעברה בהם עבירה או עמדו לעבור בהם עבירה, או העשויים לשמש ראיה בהליך משפטי וכדומה. כשהמדובר במחשב נדרשים צו בית משפט ושימוע (סעיף 32(ב)). סעיף 34 מאפשר לבית משפט השלום לקבוע את גורל התפוסים בהמשך. משחלפו ששה חודשים ולא הוגש משפט, על המשטרה להחזיר את החפץ למי שמידיו נלקח, בכפוף להארכה על ידי בית משפט השלום כאמור (סעיף 35). זה האיזון שמצא המחוקק - וראוי הוא - בין צרכי האכיפה הפלילית, שבהם יתכן כי החפץ יידרש לשם המשפט הפלילי, ובין זכויותיו הקנייניות של הפרט, שעלו לדרגה חוקתית (סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו). ראו גם פרשת עובדיה הנזכרת, עמ' 477-476. יתר על כן, המחוקק אף פתח פתח לחילוטו של חפץ (סעיף 40 לחוק וכן סעיף 34).

(3)      כבר ציין בית משפט זה (פרשת עובדיה, עמ' 477, השופטת שטרסברג-כהן), כי "כאשר על הכף מונחת זכות יסוד של הפרט על קניינו ומנגד סמכות הרשות ליטול ממנה (צריך להיות ממנו - א"ר) את קניינו, על הרשות למלא בקפדנות אחר הוראות החוק ולנקוט את הצעדים המתחייבים ממנו כדי להפעיל את סמכותה. דרישה זו איננה פורמאלית גרידא. היא נובעת מתפיסת יסוד של המחוקק ושל השיטה בדבר האיזון ההולם בין צרכי הציבור ובין זכויות הפרט, ואין להקל ראש בצעדים שיש לנקטם בדרך לפגיעה באותן זכויות". סעיף 35, כלשון השופט טירקל בפרשת עובדיה (עמ' 479), הוא "ברירת המחדל" שלפיה יש לנהוג.

(4)      בענייננו שלנו - כשהמדובר בחשד זיוף כסף - קיים גם הסעיף הספציפי בחוק העונשין, הוא סעיף 469, שלפיו רשאי בית משפט השלום ליתן צו חיפוש לשטרות מזויפים ולמכשירים וחומרים המשמשים לזיוף, וניתן גם לחלטם בין אם התקיים משפט בין אם לאו. כאמור, המשטרה פנתה לבית המשפט - אל מול פניית העותר מכוח סעיף 35 לפקודת מעצר וחיפוש - מכוח סעיף 469 לחוק העונשין, כנראה שכן מצבה בגינו היה נוח יותר, כי אין בו נקיבת מועדים. בית משפט השלום ראה את סעיף 35 הנזכר כמשלים את סעיף 469, בקביעת ההוראות הפרוצדורליות; עניין זה צריך עיון, אף כי דעתי נוטה לומר שצדק בית משפט השלום; ראו בהיקש ב"ש (ב"ש) 23022/02 צפריר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופטת סלוטקי), שבו עוצבה גישה דומה לגבי סעיף 235 לחוק העונשין, העוסק במכשירי עבירות הימורים (בפרוצדורה שונה בחלקה מזו של סעיף 469). ראו גם קדמי, על הדין בפלילים ג' (תשנ"ה), 1410, שדעתו דומה - קרי בעניין מכשירי עבירות הימורים ינהג הליך ערר על פי פקודת מעצר וחיפוש. הדבר נראה לי לכאורה, וזו מאטריה השונה ממה שנדון בבג"ץ 252/81 מנהל אגף המכס והבלו נ' השופט נחמני, פ"ד לה(4) 558 (השופט - כתארו אז - ברק). מכל מקום, אל נכון נדרש בית משפט השלום לסעיף 35, שכן זו היתה הבקשה המקורית שלפניו, ולעניינו קיים ההליך הערעורי לפי סעיף 38א. לא למותר לציין, כי סעיף 38א נחקק בתשנ"ז, ס"ח תשנ"ז 210, וראו ה"ח תשנ"ז 226 (הצעת חוק פרטית של ח"כ א' זנדברג)); לסעיף 469 כשלעצמו לא נקבעה, ככל הנראה, פרוצדורת ערעור.

(5)      באשר לנושא לגופו, הגם שנדרשתי לעיל למחדל המשטרה, סבורני כי צדקה המדינה בטענה כי בנסיבות העניין אין מקום להעתר לבקשה לרשות ערעור בגלגול נוסף. הסוגיה המשפטית כבר נתחוורה בפסיקת בית משפט זה, הן בפרשת עובדיה הנזכרת והן - לפניה - בתיק הקרוב חלקית במובן העובדתי לענייננו, הוא פרשת בג"ץ 2393/91 פרידנברג נ' שופטת השלום בתל אביב, פ"ד מה(4) 490, בו - בשונה מפרשת עובדיה ובדומה לענייננו - הוגש כתב אישום נגד העותר לאחר תום ששת החודשים. בית המשפט קבע (עמ' 495, מפי השופט א' גולדברג), כי "גם בלשון סעיף 35 לפקודה אין כדי ללמד כי בית המשפט אינו מוסמך להאריך את תקופת התפיסה, כשחלפו שישה חודשים ולא הוגש כתב אישום. כל שקובע סעיף 35 הוא, כי בית המשפט רשאי 'להאריך את התקופה בתנאים שיקבע', והארכה בדיעבד אף היא במשמע, בהקשר החקיקתי והמהותי בו אנו עוסקים". ראו גם סיכום הסוגיה אצל שלגי וכהן, סדר הדין הפלילי (מה' 2), 71-65, וכן אצל קדמי, על סדר הדין בפלילים א' (מה' תשס"ג), 527-521. כבר נאמר, כי פורמליות אינה חזות הכל ויש להידרש למהות (בש"פ 4756/03 סלים נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופטת ביניש), אך את המהות יש לבדוק בכל מקרה היטב, ובוודאי כשבפלילים ובזכויות חוקתיות עסקינן. מאידך גיסא, אין מקום לויתור על אינטרס ציבורי אך בשל מחדל הרשויות (בש"פ 608/85 מדינת ישראל נ' לינזר, פ"ד לט(2) 783, 784 (השופט - כתארו אז - ברק)). אכן, רשאי בית המשפט להאריך את מועד ששת החודשים אף בדיעבד, ורשאי הוא שלא לעשות כן, הכל לפי נסיבות המקרה. ואכן, בפרשת פרידנברג נמצא שיש מקום להארכה, ולא כן בפרשת עובדיה; השאלה היא יישומן של ההלכות הקיימות. לפיכך, חלים הכללים הנוהגים בבית משפט זה באשר לבקשות רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"פ 227/04 מכלוף נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופט טירקל), והאסמכתאות המובאות שם).

ז.        בנסיבות המקרה, אכן "אילצה" המשטרה, במחדלה לפנות להארכת המועד, את המבקש לפנות לבית משפט השלום כפי שעשה, וכדין הוגש הערר לבית המשפט המחוזי. ואולם, משהוגש כתב אישום, נראה כי הזירה הנכונה מהותית לטיפול בעניין היא בית משפט השלום בראשון לציון (ראו בהיקש קרוב בש"פ 4361/04 בגלמן נ' מדינת ישראל (השופט טירקל) (טרם פורסם), אליו הפנה בא כוח המדינה). נראה, כי לעניין זה רלבנטיות, בין השאר, הוראות סעיף 36 לפקודת מעצר וחיפוש, וכן - פי הצורך - סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982.

ח.        אומר ולא אכחד, כי שקלתי האם אין מקום לנקוט בדרך של קבלתה של בקשת רשות הערעור והחזרת התיק לדיון בבית משפט השלום בראשון לציון, אך נראה לי כי הדרך הנכונה היא הפניית המבקש אל בית משפט השלום בראשון לציון, אשר בידו לשקול את הנושא גם במונחי צרכיו של התיק הפלילי שבפניו, וזאת לאחר שמיעת טענות הצדדים, לאזן ולהחליט לפי ראות עיניו. הדעת נותנת - ובודאי איני קובע כל מסמרות שהם בעניין זה, וכמובן לא בתיק הפלילי עצמו - כי בית המשפט יידרש, מעבר למחדל כאמור, לנחיצות שבהחזקת התפוסים לצרכי המשפט המתנהל בפניו, קרי לראיות שבו, ויבדוק אם יש מקום להמשיך להחזיק בהם או שמא ניתן להסתפק בחלופות. ראו גם דברי המחבר קוזלובסקי, המחשב וההליך המשפטי - ראיות אלקטרוניות וסדרי דין, 86-85, שאליהם הפנה המבקש, והפסיקה המצוטטת על ידיו. בית המשפט יתן החלטתו בהביאו בחשבון את כל הנחוץ.

ח.        בכפוף לאמור, איני נעתר לבקשה, ועל המבקש - אם ירצה בכך - לפנות לבית משפט השלום בראשון לציון.

           ניתנה היום, ט' באדר ב' תשס"ה (20.3.2005).

ש ו פ ט

       /עכב

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: